בדרך שלך - העצמה אישית לרווקות בדייטים

  מדי פעם בפעם אני מקבלת לתיבת המייל שלי מכתבים שאני פשוט לא מסוגלת להתעלם מהם. המכתב הזה, שהתקבל מבחורה צעירה בשם רחלי - הוא אחד מהם. "נתקלתי באחת הכתבות שלך באתר הידברות, והחלטתי לפנות אליך לקבלת עזרה", היא פותחת ומודה מיד: "יש לי חרדת חתונה שאני לא מצליחה להתגבר עליה באופן עצמאי, וגם קשה לי לעלות על שורש הסיבה שממנה היא נובעת. בנוסף לחרדה שלי, המשפחה מאוד לוחצת עלי לגבי חתונה, ככה שזה עוד יותר מכניס אותי ללחץ. קצת קשה לי להיפתח למישהו אחר. אשמח אם תוכלי לעזור לי בבקשה". אז לפני שאענה חשוב לי רק לחדד ולומר שאני לא 'באה מגבוה'. חשוב לי מאוד שכל מי שקוראת אותי תדע שאני עברתי את הדברים שהיא מתארת, ואני עונה אך ורק מתוך הניסיון האישי שלי ורק במקרים שבהם אני באמת חושבת שאני יכולה לעזור. אם התפישה שלי תשנה אפילו במעט את הפרספטקיבה שלכן על הניסיון הקשה הזה ותחזק אתכן עוד קצת באמונה - ויהא זה שכרי.  לדאבוני, פחד זו מילה מוכרת עד כאב, וכואבת עד צרחות אימה. מה שאני עברתי בתוך הפחד שהקוראת היקרה שלי מתארת כחרדה - גם אלף ספרים לא יוכלו לתאר.  שתקום הבחורה שתגיד שאין ל

  בס"ד פעמים רבות בחיינו אנחנו מבינות שאנחנו צריכות שינוי. לא, סליחה. לא רק שינוי אחד, אלא כמה שינויים בו זמנית, ובכמה וכמה תחומי חיים. בצומת הזו, שבה אנחנו נעצרות ופשוט 'קופאות' מאימת הדרישות שניתזות לעברנו - אנחנו צריכות לבחור. אנחנו צריכות לקבל החלטה.  האם מעולם לא החלטנו דבר בחיינו, שכך אנחנו נבהלות מעצם המחשבה על כך? למה זה בכלל קורה לנו, שאנחנו יותר חושבות על מה שאנחנו רוצות לשנות, מאשר משנות בפועל? למה כל כך קשה לנו להיות אמיצות, ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלנו ויהי מה - ולהגיע לידי מימוש טוטאלי של כל הפוטנציאל הטמון בנו, פשוט כי ככה זה צריך להיות? " אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, נצמדים - לקירות הבתים. ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים", שרה לי קורין אלאל באוזן.  וואלה, אנחנו כל כך מפחדים מהצל של עצמנו, עד שנדמה לנו שהוא זה אנחנו, אבל זה לא ככה באמת. אנחנו זה אנחנו, והוא זה הוא, והגיע הזמן לשחרר אותו להיות מה שהוא, כדי שאנחנו נצליח להיות מה שאנחנו יכולים וצריכים להיות - בראש ובראשונה, מהות של שינוי.  אבל לא. לנו נוח יותר להישאר במקום שמדבר על שינוי, במקום

 

 

  איך מסכמים 17 שנות שידוכים שהגיעו לקיצן בסוף טוב - חתונה עם אדם שאני באמת, אבל באמת, אוהבת? שירה כהן בטור מסכם - שרבים מכם חיכו לו, לרגל נישואיה זה התחיל לפני 17 שנה, אך אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול.  כחודש לאחר שחזרתי בתשובה, עליתי למדרשיה בירושלים וכל הדרך מהצפון לירושלים, באוטובוס, הייתה לי בלב רק  תפילה  אחת שעליה חזרתי שוב ושוב ושוב: 'בורא עולם, תעשה שאתחתן  תוך חצי שנה  מהיום'. זה היה רגע מכונן.  כמו בעלת תשובה 'מבית טוב' הייתי משוכנעת שהקב"ה לא רק שומע את התפילות שלי, אלא גם מחכה לענות עליהן אחת-אחת, וברור שאני אמצא את המושלם שלי תוך חצי שנה, בדיוק כמו שביקשתי. הרי חזרתי בתשובה, לא? הרי אני 'עושה' עכשיו את רצון בוראי, לא? אז מה יכול להיות יותר קל מזה? כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותם רגעים שבהם הפכתי את קערת חיי על פיה ב-180 מעלות היה הרצון העז לשוב לאן שהוא, מאיפה שהוא... להניח את הראש, ולהרגיש בטוחה פעם אחת ולתמיד. אני הייתי בטוחה שזה הולך לקרות ממש כמו שביקשתי - אך לקב"ה היה תכנון אחר בשבילי.    ואתן יודעות מה, רווקות יקרות? כולנו כאלה!